esti
נתחיל עם המשפט “בקרוב אצלך“,
כולם משתדלים לומר לי בכל יום, בכל רגע, בכל הזדמנות בחיי.
כשאומרים לך “בקרוב אצלך” אתה רואה את המבט המרחם, הטון קצת מתנצל,
זה נשמע כמו שמשתתפים בצערי.
אני רווק אבל אני לא באבל.
אז תפסיקו לרחם עלי ולמלמל “בקרוב אצלך”
אני שומע: שלא תדע עוד צער.
שיהיה לך אחלה יום, תתנו איזה מחמאה.
ואל תרגישו לא נעים בשבילי, זה מעכיר את האווירה.
אתה נכנס לבית הכנסת, החבר ההוא התחתן, והנה עוד אחד בדיוק הציע נישואין.
אין לך חשק כבר ללכת לאירועים של חברים.
לבוא להורים לשבת, מרגיש כמו פרויקט.
עם מי תדבר?
החבר שגדלת איתו, זה שהייתם ביחד, זה שאתה מכיר בעל פה את כל הבדיחות שלו,
זה שישנתם ביחד ורבתם והשלמתם והוא מכיר אותך הכי טוב פה בשכונה,
התחתן. יש לו ילדים.
כל היום הוא מדבר על טיטולים ובודק איפה יש מבצע על מגבונים…
והמשפט היחיד שעובר לך בראש, מכל מה שהוא אמר זה: “בקרוב אצלך.”
…..
ואז מגיעה אליך רותי…
חברה של אמא שלך מבית הכנסת,
והיא אומרת לך תקשיב חביבי, מצאתי לך בחורה זהב.
והיא מפליגה בשבחיה, ואתה כמעט מאמין לה, למרות שכל קשר בינה לבין התאמה ושידוכים – מקרי בהחלט,
אבל אתה אומר לעצמך: מהיכן תבוא הישועה? אולי רותי תסגור על הגב שלך שליש גן עדן,
אבל מה אכפת לך? העיקר שהבקרוב אצלך יתממש כבר ויגאל אותך מייסורך…
אז אתה מרים טלפון ל-“היא” של רותי, וכבר ב “היי” אתה רוצה לומר “ביי”
אבל אתה החלטת שאתה לא שופט, מהר מידי, פסול מידי, אתה נותן צ’אנס, לחיים שלך, למציאות, להיכרות החדשה.
ואז אפילו נפגשתם, למרות שאתה יודע שזה לא הסגנון שלך.
ואז, בסוף הדייט, אתה מרגיש שהכל מתערבב לך, המציאות העגומה (שעולה על כל דימיון)
עם האיחולים שלא מגיעים, עם הרצון והכמיהה לבית. למשפחה. לחיים.
…..
ריבונו של עולם,
“ומה אתה רוצה שנבין מזה?”
ואיך מתמודדים בפירוד הזה?
עד שניתן לך כתר מלוכה…” (ישי ריבו)
אבא שבשמים, אני רוצה להמליך עלי את אשתי למלכה, רוצה קודם להכיר אותה, בלי הלחץ.
ביישוב הדעת, בנחת.
עשה עימי אות לטובה.
שלך, בנך,
—-